אבחון סינדרום הקשת האוטיסטית (ASD).

בישראל אבחנה זו ניתנת רק על ידי פסיכולוגים התפתחותיים או קליניים, ועל ידי רופאים נוירולוגיים או פסיכיאטרים. בניגוד למקובל במדינות מערביות אחרות, בארץ יש עדיין המאבחנים ASD באמצעות סוללת האבחון הקלינית הרגילה, או באמצעות ריאיון קליני התרשמותי. רמת הדיוק של גישה זו נמוכה.

בשונה מכך, אבחון בכלים סטנדרטיים להערכת תסמונות ספקטרום אוטיסטי מגדיר באופן מדויק וספציפי כ-90 פריטי התנהגות המקובצות לשני תחומים (חברתיות ותקשורת הדדית, התנהגויות חזרתיות ונוקשות), קובע ציון חתך בעל דיוק סטטיסטי לנתנת האבחנה, ומחייב הצבלה של דיווחי הורים, דיווח מערכת חינוכית או תעסוקתית ודוחות קודמים אל מול האינטראקציה המובנת עם המאובחן.​

האבחון נחלק למספר חלקים:

  • איסוף הרקע ההתפתחותי (אנמנזה), וראיון הורים התפתחותי מובנה הקרוי ADI-R, המתמקד בהתפתחותם של קשיים המאפיינים את תסמונות הספקטרום האוטיסטי.

  • אינטראקציה מובנת עם המאובחן המכונה  ADOS-2, שנועדה להעריך את השפה והתקשורת החברתית עם אדם לא מוכר, באמצעות מספר פעילויות ושיחה, המצולמות בווידואו בכדי שיהיה ניתן בהמשך לקודד את ההתנהגויות השונות באופן מדויק.

  • שאלון סטנדרטי להערכת התנהגות מסתגלת, שנקרא אבאס ABAS-2nd, בגרסתו העברית. שאלון זה משמש לקביעת זכאות לשירותים מיוחדים.

  • אל המערכת החינוכית או התעסוקתית מועבר שאלון תגובתיות חברתית  SRS-2, על מנת להעריך את התפקוד החברתי ולרוב גם מתנהלת בעקבותיו שיחה טלפונית. במקרים מסוימים המאבחן פונה לתצפית במסגרת החינוכית.

במקרים שבהם לאדם הפונה אין אבחון קוגניטיבי תקף, יש צורך להשלים אבחון זה בכדי לקבוע כי מדובר אכן באבחנת ASD ולא באבחנה של מנת משכל נמוכה. דבר זה נדרש גם בכדי להגדיר את הזכאות לסל השיקום הרלוונטי בביטוח הלאומי ובמשרד הבריאות.

בנוסף, בכדי לקבל הכרה במשרד הרווחה, בביטוח הלאומי, במשרד הבריאות ובמשרד החינוך על האדם להגיש בנוסף גם הערכה פסיכיאטרית התומכת באבחנה.